ממה היא עשויה

בפוסט הקודם כתבתי בזכותה של הספציפיות, על כך שיש לנו סיפור מסוים, ספציפי ספציפי, סיפור אנושי יוצא דופן חד פעמי.

וככה אנחנו מסתובבים בעולם עם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, מאמינים להם, בכזו מין תמימות או דבקות, שזה מתוק ומצחיק ועצוב ומפחיד. שבויים בפרק הזה שמתקיים בסיפור הזה, כל אחד והסיפור שלו, שלה.

נכון, ספציפיות היא דבר חשוב, מאוד חשוב. אבל לא פחות חשובה היא היכולת לחרוג ממנה, כלומר מעצמנו. להיות קצת מעל הסיפור, להתבונן בו, לשאול עליו, לראות אותו כמו שהוא. סיפור. עצם ההתבוננות הזו היא כשלעצמה טרנספורמציה.

בעברית המילה "רב", Rabbi, מגיעה בדיוק מכאן – מהמיומנות של הרב להיות הרבה, להיות הכלל.

סבורני שהיכולת הזאת, שקיימת בכולנו, להיות כלל, היא ליבה של האמפתיה.

ההתמקדות, השיטה שאני מטפלת בה, מחזיקה את המתח הזה. מצד אחד להרשות לעצמנו (סוף סוף) לחוות את הדברים, את כל מה שמתקיים בנו, מבפנים. ובו בזמן התודעה מתבונת בעצמה, לוקחת צעד הצידה או למעלה, כדי לראות ממה היא עשויה. מזמינה אתכם בחום רב אלי לקליניקה לעשות את המהלך הזה ביחד, בתהליך ליווי רגשי.

התשוקה להתכלל כמו גם הדחף להתבוננות, שאלה ורפלקציה קיימים גם במעשה האמנות. אני מזמינה אתכם לתהליך ליווי אמנותי איתי.

סקרנית לשמוע אם הפוסט הזה הזיז משהו אצלכן, מוזמנות לכתוב לי בווטסאפ.