באזוטריה של האזוטריה, אבל זה מעניין אותי אז אני משתפת. צפיתי בכתבה על החברים של אוהד מונדר, ילד בן 9 שחזר מהשבי. ואחד הילדים פשוט עושה התמקדות (השיטה שאני מטפלת בה). זה מדהים לראות. ג'נדלין, אבי השיטה, מדבר על זה שההתמקדות היא תהליך טבעי ויש מי שפשוט עושה את זה. והנה הילד הזה פשוט עושה התמקדות:
"בהתחלה לא חשבתי שהוא (אוהד) יחזור. לא חשבתי וכאילו ישב לי פה (מצביע על בית החזה) סלע ענק". הוא מתאר דימוי ומחבר אותו לתחושה הפיזית המורגשת, ממקם את זה בגוף. משם הוא ממשיך לרגש, "היה לי קשה לכתוב על זה, היה לי קשה לדבר על זה. פשוט היה לי קשה עם זה שהוא לא פה עכשיו". ולבסוף הוא נותן איזה טיעון לוגי עם חיוך אירוני על הכוחות בכדורגל בחבורה.
האינטגרציה הזו בין חלקי המח השונים היא הגאונות שבהתמקדות והיא מה שעושה את השיטה הזו כל כך יעילה - השילוב בין הלוגי (הנאו-קורטקס) לרגשי (המערכת הלימבית) לפיזי (המח הרפטליאני). כשאנחנו מפעילים את שלושתם יחד אז אנחנו לא רק מעבדים את החוויה כך שתהיה אפשרית להכלה (שהרי רגש הוא אינסופי וכשאנחנו ממקמים אותו בגוף אז יש לו גבולות), אנחנו גם מווסתים את עצמנו: האזור במח שמגשר בין החלקים השונים (האורביטו-פרונטלי) משרה תחושת איזון, ואז גם נרגעים החרדה, ההצפה והמדדים הפיזיולוגים שמעידים על עוררות יתר.
אני משתהה כל פעם מחדש לגלות עד כמה ההתמקדות היא אורגנית, נכונה ומיטיבה. אסירת תודה לג'נדלין וממשיכי דרכו שגיבשו את התהליך הטבעי הזה לכדי שיטה סדורה.
מוזמנות אלי לקליניקה לתהליך מתמשך או לטעימה.
Comments