מה לך, רקדנית יקרה, מה לך? מהלך, הכלום, הכל, מלוכה. מיכלים מתמלאים ומתרוקנים של מי ומה. אני שומטת את הביצוע ואת תופסת עם כל הגוף כולו. אני מותחת את מרחב הזמן כדי שיהיה לך מקום בתוך האינסוף. את קורנת בזוהר הנצחי הזה שלך והוא רך ומכושף. אם לא הייתי אני, לבטח הייתי את, או לפחות אנחנו. 

​

בשנת השמיטה אמנית הפרפורמנס, הכוריאוגרפית והרקדנית סביון שומטת את הביצוע, את גילום העבודה בגופה, ומעניקה אותו לפרפורמרית נופר ינקלביץ'. יחד הן ממשיכות לחקור שאלות מיסטיות קיומיות רוחניות בדבר האינסוף שהעסיקו את סביון בעבודותיה הקודמות. הן פוגשת מחדש את שאלות ההכרה והחוויה של אינסוף בפריזמת של זמן, יַלְדוּת והתבגרות, משפחה, זכרון, נשיות, זהות דרך עבודה עם אור, חול וגוף.

​

המופע מתחיל בפרולוג - ספוט של אור עובר מאובייקט לאובייקט, מציג אותו ומפיח בו רוח חיים. הוא מצביע על האובייקט אך גם על פעולותו שלו, של האור, מחזיר את המבט לעצם פעולת המבט. "ויהי אור". אחרי שהאיר את האובייקטים, הוא מגיע אל מרכז החלל, אל פיגורת הרקדנית. היא מוארת ומתעוררת, לא כיפיפה נמה אלא כגופנפש משוכלל ומכושף המתוודע אל עצמו.

 

החול משמש כדימוי לאינסוף ("כחול אשר על שפת הים"); דימוי לזמן (שעון חול); ודימוי לשגרה או חומריות או טומאה (קודש וחול).

​

בריקוד האיטיות הגוף פוער את הזמן באיטיות אין קץ. דרך סופיות הגוף נפרשת אינסופיות התנועה והנפש. הגוף זוחל קרוב לאדמה בין רצף דימויים המתמזגים זה בזה וכמו שואל על מהותו שלו, על מימד הזמן ומימדי המרחב.

 

נופר ינקלביץ', הרקדנית-היוצרת, מדברת על כאב פיזי ועונג, על גבולות ועל כל מי שיכולה (או לא יכולה) הייתה להיות. התשוקה להתכלל כתשוקה לחיים ולתנועה.   

 

פס הקול של העבודה מורכב ממוזיקה מקורית של יובל שנהר, כמו גם הקלטות של שיחות אינטימיות של סביון ונופר והואלס הנודע מתוך "היפיפה הנרדמת" לצ'ייקובסקי.

 

זו עבודה שנעה קדימה בזמן, אל עֵבֶר התיקון, אחורה בזמן, אל עֵבֶר התינוק, כדי לינוק מהם אל העכשיו.

​

​