אנחנו נזרקים אל העולם הנעלם, אל ריק המתחפש לשפע, מצוידים ב"אני" מסוים, ואין לנו ברירה אלא לחפש ולשאול: מי שם את חומר הנפץ למפץ הגדול? המשחק הקוסמי - דטרמיניסטי, אקראי, סיבתי או תכליתי? הנברא באשר הוא קיים - בדיד או רציף, נפרד או מאוחד, חלקיק או גל? מה זה ה"אני" הזה ואיפה כל הידע? איך לכאוב בדיוק במידה, איך לנחות כדי להתעלות? אגנוסטיקה פואטיקה היא קוהלת, כוהנת קהל, הנעה בין פליאה אדירה לחרדה קיומית מטרידה. זהו מסע אמנותי רוחני רגשי ומדעי, מסע בין מחול לבין שירה (גםpoetry  וגם singing) לבין מיסטיקה לבין שדות מדע – הסתברות, גאומטריה, מטא-פיזיקה, מכניקת קוונטים, אסטרופיזיקה, תורת היחסות. עולמות הידע השונים זולגים זה אל זה לכדי תמהיל יוצא דופן, אולי ראשון מסוגו, ומבקשים יחדיו אחיזה במציאות, בגוף, באופן טוטאלי.

​

אגנוסטיקה פואטיקה הוא פרויקט רחב היקף אותו סביון החלה עם פרוץ המגפה, בתחילת 2020, כשתנאי הסגר אפשרו לצלול פנימה ביתר שאת. הזרעים לפרויקט זה נשתלו כבר בפרויקט הקודם, פרויקט הלופר, שם עסקה בשאלות אפיסטמולוגיות ואונטולוגיות - מה יש, איך אפשר לדעת מה יש, עד כמה ניתן לסמוך על החושים, מה זה זמן, מה זה מרחב, איך הם נעים, מה קורה כשזמן ומרחב מחליפים תפקידים, מהם חוקי הבריאה ומה ההיגיון הפנימי שלהם, מהם גבולות ההשגה - כל אלה שאלות שהמשיכו עם סביון הלאה אל הפרויקט הזה, יחד עם שאלות חדשות שהתעוררו ונבעו מהן.

פיזיקת הקוונטים מלמדת אותנו את עיקרון אי-הוודאות. השפה העברית מצביעה על כך ש"עולם" הוא מלשון "נעלם". אם כן, אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים. כשאנחנו נתקלים בחומה, באוזלת היד של המדע וההגות, נשאלת השאלה כיצד האני שלנו ממלא את האין, את אותו חלל פנוי שנפער. נדמה שבריק התהומי הזה יש מקום להתמלא. שם נמצא סט האמונות שלנו, פועל ומשיב את תשובותיו, יוצר. ככל שאנחנו מעמיקים לדרוש אנו מגלים למעשה עוד ועוד, אך ורק, את עצמנו - את הפרשנות שלנו, את ההנחות שלנו, את הפחדים והתשוקות שלנו, את הערכים שלנו. במפגש עם העולם, הן בשאלות קיומיות והן בחיי היומיום, אנו פוגשים את עצמנו. בלבד. הכל מראה. זוהי העמדה האגנוסטית כפי שסביון מציעה, עמדה של צניעות ואחראיות. 

החומרים בהם מתעסק המחקר-מופע של סביון נעים בין אור, קול, מים, חול, זכרונות מגלגולים קודמים, הדחקות מגלגולים נוכחיים, זיווג מילים ואותיות, גיאומטריה קדושה, קומבינטוריקה, מאגיה, פחמים, צדפים, הֶרְגֵּשִׁים, מצלולים, הדברים הגדולים ביותר - הקוסמוס ויקומים מקבילים, והדברים הקטנים ביותר – קוורקים, מיתרים וקוונטים. סביון מתבוננת בעולם ונותנת לקהל להתבונן בה ובחלום שלה, לא במובן של צוהר לתת-מודע, אלא במובן הזה שהחיים האלו הם חלום דהוי מבולבל משעשע, מלא יופי ורגש, מתפקע סודות וסמלים, כי הדברים הם לא "רק" הדברים. הדברים הם המבט שלנו והשפה שלנו והאשליות שלנו. הם משלים.