בחיפוש אחר שקט, "כלום", הדר מיץ וסביון ברחו ליער ולמדבר, שם כוחות החיים והמוות נוכחים ומופיעים במלוא הדרם. הן חיפשו אחר הטרנסצנדנטי בטבע ובעצמן. הן התנסו במצבי צבירה שונים, ניסו לגעת במעברי החיים והמוות, להיות גוף וגופה. הן תרגלו היות חי-מת, היות אדם-חי-צומח-דומם, לפי פרקטיקות קיימות ולפי שיטות שהמציאו לעצמן במחול, בפולחן, בשירה. התנסויות אלו הובילו אותן למצב תודעתי פוסט-הומניסטי בו האדם לא בהכרח חשוב או נעלה ממצבי צבירה וחיים אחרים. 

​

הטבע עם האינסוף שלו, הקיומיות שלו, הכלום שלו, חזר והזכיר להן את מוגבלות וסופיות הגוף. הן יצרנו לעצמן טקסים קטנים, חיקויי מוות, הלוויות מגוחכות, מזויפות, נידונות לכשלון מראש. האמניות הן המתות, הן המתאבלות, הן המתעדות. הן הקריבו עצמן לעצים ולאדמה כדי להתקרב ולינוק מכוחו היצירתי האדיר של הטבע. הגוף הזמני התאחה עם הטבע ועם הטבע שלו.

​

בעידן בו מסכים הם עיקר אמצעי התקשורת שלנו, הנכחת הגוף האנושי וכינון מפגש בלתי אמצעי הן פעולות אקטיביסטיות. תפיסת עולם זו באה לידי ביטוי הן בעבודות עצמן והן באופן הצבתן. האמניות הציעו לבאי התערוכה להיות גוף מול גוף, דווקא במרחב המוזיאלי, שבו אנחנו נוהגים להפנות גב זה לזה ולחלל המשותף. הן הציעו לקהל סט נוסף של אפשרויות להתנהלות בחלל הגלריה, לא רק חווית צופה אלא חויה הוליסטית יותר – לשבת יחד, לשוחח, להתבונן, לשהות. הן הציבו שולחנות קרובים לאדמה וכריות לצידן, שם אפשר לשבת עם חבר או עם זר או עם קבוצה או לבד. כדי לכוון את הקהל למפגש מסוג מסוים, הדומה באופיו לסוג המפגש ביניהן – הן הציבו על השולחנות קלפים ובהן שירה שכתבו יחדיו, שירה שלוכדת שאלה, תחושה, הרגשה שחוו יחדיו. לבאי התערוכה היו פרשנויות שונות ומגוונות לשימוש בקלפים – לעיתים שאלו את הקלפים שאלה, לעיתים שלפו קלף מזל, לעיתים קראו זה לזה, לעיתים השתמשו בקלף כנושא שיחה. המילים בקלפים הופיעו את עצמן, נהיו לפרפורמריות. הן צברו כח מיסטי. המפגש עם הקהל כמו הפיח בהן רוח חיים. הן הפרקטיס הפיזי (בעבודות המוצגות) והן הקלפים נהיו לכלים טרנספורמטיביים. נדמה שחלל הגלריה הלך וגדל, לא רק בגלל היער והמדבר שהוצגו בו, אלא כי החלל הכיל ארוע. מחד תפקדה הגלריה כמקום מפגש וארוח, כמו בית קפה, ומאידך כמקום להתבוננות פנימית והתכנסות, בדומה למנזר או מקדש. כך או כך הגלריה נהיתה למוקד עליה לרגל. כמו החלל, גם הקהל נכח במלאות – הם קראו בקלפים, התבוננו בתערוכה ובעצמם, שהו, מדטו, נפגשו, נחו. הזמן האט ונמתח, בחן את תנועתו החד כיוונית אל עבר המוות, בעוד שהעבודות כמו לוחשות מהקירות "ממנטו מורי, זכור את יום מותך". החלל נטען בדחיפות וקיומיות. "על גופתי המתה" יצרה מפגשים ישירים, אינטימיים, אולי אף מאיימים, מפתיעים או מביכים, בחיפוש אחר האנושיות בגולמיותה.