בין השנים 2018-2020 סביון פיתחה טכנולוגיה מקורית בשיתוף ד"ר איל גרוס ובייעוץ יובל שנהר. היא קראה לטכנולוגיה הזו Live Video Looper. בדיוק כמו בלופרים מעולם המוזיקה, גם כאן ישנן שכבות שמוקלטות ומצטברות זו על זו בזמן אמת. אלא שכאן, האובייקט המשוכפל איננו סאונד, אלא וידאו: סביון מבצעת בגופה תנועה או פעולה - היא מוקלטת בזמן אמת, במופע, זו השכבה הראשונה. הקלטה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב בהקרנה. כעת סביון מבצעת עוד תנועה או פעולה, גם היא מוקלטת. עכשיו שתי השכבות מתקיימות יחדיו, בו-זמנית, בהקרנה. סביון ממשיכה לשכבה הבאה, גם היא מוקלטת (ואולי לא?...) וכן הלאה. אם כן, במקביל לגוף החי ישנו עולם הגופים המשוכפלים המרובים המתקיימים בהקרנה.

​

בפרויקט המחקר הכוריאוגרפי-טכנולוגי הזה סביון פיתחה כלי שיאפשר לזמן המופע להתנהג בצורה מעגלית, בנוסף על תנועתו המתמדת קדימה. כך עולות שאלות קונספטואליות, לא רק מדיומיאליות: מה קורה כשאדם פוגש את עצמו? מה הלוגיקה של עולם בו מפגש כזה ייתכן? מה נרשם בלופר על מנת להנציח ומה נרשם "רק" בחלל, בהדהוד הזיכרון? מה היחס בין הגוף החי לאווטארים שלו? איך משפיעה על הפרפורמרית הידיעה שבכל רגע נתון - כל תנועה, כל הבעה, כל חשיפה, עוצמתית או מביכה ככל שתהיה, מודעת או לא מודעת - עלולה להלכד ולהיות משודרת שוב ושוב? האם הפרפורמרית משרתת את עולם הדימויים והשכפולים או שהם משרתים אותה המופיעה? מהם אמת, שקר, זיוף, עותק ומקור? יחסים מורכבים בין אדם למכונה מתהווים. למשל, ככל שיותר שכבות מוקלטות, ככל שמתווספים עוד ועוד שכפולים, כך כל השכבות נהיות יותר ויותר שקופות, הגוף הוירטואלי מטשטש ומתרחק ממוחשיותו.

​

ללופר אפקטים חזותיים שונים כדי להרחיב את אפשרויות הדימוי המוקרן, ליצור יחסים ויזואליים מעניינים בין השכבות. כמו כן, השכבות הנרשמות בלופר יכולות להיות גם שכבות מזמנים ומקומות שאינם אלו של המופע, להרחיב עוד יותר את תפיסת הזמן והחלל - לא "רק" לפגוש את הפרפורמרית של לפני 5 דקות אלא זו של לפני 5 שנים; או לחילופין לפגוש אנשים אחרים, חיים או מתים; או למשל שכבה של טקסט או ציור או לוקיישן. כל זאת מתבצע בלייב בזמן המופע.

​

ניתן לראות בפיתוח הלופר פעולה של יבוא משדה אחד (מוזיקה) לשדה אחר (מחול). המשגה זו, "יבוא", איננה ממעיטה כלל וכלל מערכו של הכלי הזה, נהפוכו, היא רק מעידה על נחיצותו, שכן לופר הוא כלי נפוץ מאוד בתחום המוזיקה ובאופן מפתיע לא הייתה לו מקבילה זה בתחום המחול לפני יוזמת הפיתוח הזו. 

​

בפרויקט זה סביון ממירה את עצמה שוב ושוב לגוף וירטואלי כדי להתקהל עם עצמה. ההופעה האחרונה התקיימה במרץ 2020, אז פרצה מגפת הקורונה והעולם כמו הצטרף אליה בהתקהלות הוירטואלית...

​

הפרויקט הטכנולוגי-אמנותי פותח במסגרת שהותה של סביון ברזדנסי ב-Akadmie Schloss Solitude  בשטוטגרט ומומן על ידו. לפרויקט שני תוצרים פרפורמטיביים:

​

המופע Translucent – One Too Many Body – סביון מנסה להרחיב את מגבלות הפיזיקה על מנת להרחיב את הופעת ה"אני", בזמן מעגלי, בין הוירטואלי לממשי, בין הכוריאוגרפי לקולנועי. העבודה פותחה במענק הקרן ליוצרים עצמאים של משרד התרבות; רזדנסי בסדנאות הבמה (ת"א). טרום בכורה הוצגה בכנס Bodies of Evidence (שטוטגרט). הופעות בכורה התקיימו בפסטיבל עכו. המופע רץ בפסטיבל אביב בתאטרון הסמטה.

​

פרפורמנס משך Piece Of – לחוות ריבוי עצמי ולגלות אֲחֵרוּת. העבודה הוצגה בארועי "מצב קיים" בבית הבאר; בפסטיבל פרינט סקרין; בפסטיבל אישה; בארועי Relation-Ship.