ליל סדר – גרסת האמנית
מופע בהשתתפות קהל באורך מלא, טקס, ריטואל, ארוחה, חגיגה | 2016-2018
הופעות התקיימו בבית האדום | שיח אמן בגלריה בנימין
"ליל סדר -גרסת האמנית" (על משקל "גרסת הבמאי") הוא אירוע פרפורמטיבי בו האמנית מארחת בעולמה הפנימי ומתפקדת כמארחת של ארוחת חג. הקהל מוזמן לקחת חלק, לתת קול למילים, להעניק גוף לפעולות, להתבלבל, להבין, לסעוד, לרקוד ולחגוג. המופע מתכתב עם ליל הסדר של פסח, אותו מנהג יהודי עליו מקפידים גם אתאיסטים, כחלק ממסורת "והגדת לבנך". אלא שבמקום לספר את סיפור יציאת בני ישראל ממצרים, כאן הקהל קורא בהגדה של סביון - פסקאות אוטוביוגרפיות, נבואות, שברי חלומות, פחדים, הזיות, תפילות, מושגים מתמטיים המתפשטים ממשמעותם המקורית לכדי מילות כישוף.
זהו למעשה מחזה פרגמנטרי המציג את היסוד הפרגמנטרי אסוציאטיבי של הנפש, כשהוא בנוי כפרגמנטים של טקסט ומנרטיב פרגמנטרי. הטקסט מאופין בכתיבה נשית (Écriture Féminine) - כתיבה שהיא מורכבת, זורמת, אינטימית, דינמית, בעלת סתירות פנימיות מכוונות. הגוף, מלבד היותו מוציא לפועל של הפעולות הנדרשות, הוא נוכח בטקסט כמקור לכתיבה וכמוטיב חוזר בכתיבה.
את הנחיות הבימוי, ההנחיות הפיזיות, להם אנחנו מצווים ע"י ההגדה של פסח (בוצעים, מגלים את המצות, מגביהים, מוזגים שוב ושוב יין, טועמים, שותים בהסבה, נוטלים ידיים, טובלים ועוד), מחליפות פעולות המתכתבות איתן ועם התכנים החדשים. בג'סטות הגופניות יש מן הסימבולי, הפסיכולוגי והתרבותי, בין היגיון של הבעה להיגיון של ייצוג. כמו בטקסים דתיים או שמאניים, גם כאן, הן הפעולה והן המילה הן קוסמיות, הן פדיון נפש. כשם שאנו נדרשים להגיד "פסח, מצה, מרור", אחרת לא יצאנו לידי חובותינו, לא יצאנו ממצרים, כך גם בטקס החדש, המילים מכוננות מציאות. כמו הגוף, גם הטקסט הוא פרפומר, הוא מופיע את עצמו ועל ידי כך פועל על המציאות.
בספרו "סדר השיח" שואל פוקו מהו מושא השיח? מהי טקסיות השיח? מי רשאי לשוחח? מהם מנגנוני ההדרה וההרחקה ומהם לעומתם מנגנוני השימור וההפצה? אם כן, נשאלת השאלה מה אנו מסדרים בליל הסדר ומה אנו מעבירים הלאה בדבקות לדורות הבאים? מה אנו חוגגים? מהו הסדר הנכון ומי מחליט מהו? מופע זה נסוב סביב הספירה האישית, המשפחתית, הרגשית ומחפש אחר נקודת מבט נשית, תנועה, אסתטיקה ותכנים מטריאכליים. הקהילה הזמנית המתהווה ביצירה היא קהילה שמעלה על נס את הסובייקט הסינגולרי.
מי או מה מופיע/ה - הטקסט? הטקס? המסובים? מנחת הטקס? משהו בלתי נראה כמו זכרון, רוח, פרקטיס, מעשה האמנות? היצירה נעה על רצף יחסים מורכבים בין הפרפורמרית שלעיתים מנחה את הקהל, לעיתים קוראת כמוהו בהגדה ולעיתים מושא להתבוננות, לבין הקהל שלעיתים מתבונן בהתרחשות ולעיתים פועל ומופיע.
אחד הנושאים בהם עוסק ליל הסדר היהודי הוא חירות. בני ישראל יוצאים מהעבדות המצרית אל המדבר, אל המרחבים, אל הלא-נודע, אל האינסופי. לא מדובר בחופש ללא מחויבות או תכלית, אלא חירות שיש בה גם חובות וגבולות, "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי". גם בליל הסדר עצמו יש חוקים וציוויים. אם כן, החירות היא בתוך מערכת חוקים מסוימת. שאלת החירות עולה גם בסב-טקסט של היצירה: מהם גבולות החופש בסיטואציה משפחתית? מה החופש שהקהל מאפשר לעצמו ולאמנית? מהו החופש שיוצרת מאפשרת לקהל ולעצמה? כמו כן, ההיגיון הדרמטורגי שמוביל את העבודה הוא מעיין טקס התבגרות עבור הקהל, שאט אט מקבל יותר ויותר חופש פעולה, עצמאות. אם בתחילת המופע היוצרת היא זו שמנחה את כל ההתרחשות, הרי שבהדרגה יותר ויותר סמכויות עוברות אל הקהל. המנגנון שמניע את הטקס הוא מעבר תדיר בין קריאה סביב השולחן ל"התגשמות", אקט פרפורמטיבי פיזי. כך נוצרת תחושה שישנה שגרה (הקריאה בהגדה), מפעם לפעם המציאות תוקפת ומיד משיבים את הסדר על כנו. לעיתים יש תחושה מאיימת, כאילו משהו נורא עלול להתרחש, אך השגרה חזקה יותר וממשיכה בשלה. ההתרחשויות הללו הן למעשה ההתחככות של הקהל עם המציאות, תהליך ההתבגרות, המסע של הקהל בתוך היצירה.
כפרפורמרית סביון עסקה בעבודה זו באיכויות של פגיעות, מבוכה, חשיפה, חיפוש, גמישות מחשבתית, שקיפות, בלבול עד כדי דיסאוריינטציה בין אקראיות קפקאית לבין רצון להשליט סדר וארגון. נושאים שעסקה בהם בעבודה זו (יחסים בין פנים לחוץ; מתח בין רנדומלי לדטרמיניסטי; שם כסוכן משמעות; אופני התקהלות ועוד) כמו גם תרגולים שפיתחה בעבודה זו (הנעת הרוח; מילים בגוף; צורות מכילות) המשיכו איתה הלאה לעבודות הבאות.
תהליך העבודה ארך שנתיים וחצי, במהלכן סביון העבירה שיח אמן בגלריה בנימין. הופעות התקיימו בבית האדום ב-2018.