אז הנה סיפור הקליניקה, או לפחות דרך אחת לספר אותו, עמוס בסייגים כי החיים עצמם, מה לעשות, מורכבים וסותרים.
במשך שנים שנים שנים טיפסתי גבוה גבוה במחול ובשירה בישראל ובאירופה, הופעתי בפסטיבלים, שהיתי ברזדנסי הכי יוקרתיים, זכיתי בפרסים בינלאומיים (אל תטרחו לחפש באינטרנט, אתם לא תמצאו מאית מכל זה, בגלל החלטה שקיבלתי על עצמי בזמנו ששם הבמה ושם העט שלי הוא "סביון" בלבד, בלי שמות המשפחה. "סביון" כמו רחל, כמו זלדה, כמו ריטה. אלא ש"סביון" הוא גם שם של פרח ושם של יישוב ועל כן אני נעלמת במנועי החיפוש).
וכל השנים האלו, כשאני מתקדמת כאמנית בצעדי ענק, כוננה בי תחושה טורדנית שמשהו חסר. משהו חסר. משהו חסר. משהו.
והמשהו הזה הוא לגעת במציאות עצמה, להיטיב עם הקיום האנושי שהוא כל כך קשה וסיזיפי. מצאתי את עצמי מקנאה במוסכניק שלי – אנשים באים עם מכונית מקולקלת ויוצאים עם מכונית מתוקנת. תכלס. איך אני עוזרת לכם, תכלס?
ואז זה קרה - חזרתי לישראל אחרי 6 הופעות מוצלחות בגרמניה, מחיאות כפיים סוערות וביקורת טובה ב-TAZ ("הארץ" הגרמני) ו... נמלאתי ריקנות. כן, אפשר להתמלא בריק. הוא ניגן לי את עצמו בראש כ"אז מה אם היה כל כך מוצלח? למי אכפת?".
חשוב להבהיר, אני לא מבטאת כאן ביקורת כלפי האמנות כשלעצמה. אני מבטאת כאן אך ורק את הסיפור שלי. שהוא מורכב. כי כשאני מופיעה, כשאני כותבת, אני אני עצמי, אני בחיבור עמוק לפנימיות שלי ולאיכויות שלי. לא אוכל להתכחש לאמנות, גם אם ארצה, בדיוק כפי שלא אוכל להתכחש לישראליות, גם אם ארצה.
רציתי להשפיע ולהרגיש את ההשפעה בצורה מוחשית. ההשפעה של האמנות - במיוחד האמנות שלי שהיא כזו מופשטת - היא השפעה שקפקפה, מחלחלת עמוק ולטווח רחוק. רציתי לראות ולגעת בהשפעה עצמה, בכם. החלטתי שלא די לי לפגוש אתכם כקהל, אני רוצה לפגוש אתכם כפרטים יחידים ויחודיים, לפגוש ממש.
אבל, וזה אבל חשוב, הנרטיב הזה חמקמק. הקול הפנימי של הרצון ללוות ולתמוך באחרות, היה שם למעשה כל החיים, אלא שאני בחרתי לא להקשיב. כמו ילד קטן שלא מקשיבים לו - או כמו כל חלק עצמי שלא מקשיבים להם, כן? - לא הייתה לו ברירה אלא לצעוק חזק יותר, כדי שאשמע. הוא צעק חזק חזק ואני שמעתי.
חלחלה לי ההבנה שאני צריכה לטפל. חייבת. ידעתי שזה יהיה קשור בגוף, הגוף חייב להיות מעורב. קראתי על גרינברג, אלכסנדר, רוזן ועוד שיטות כאלה ואחרות ואף אחת מהן לא תפסה אותי. עד שהתוודעתי להתמקדות (Focusing Oriented Therapy). אז הרגשתי, סליחה על הקלישאה, אנחת רווחה גדולה. לא רק שמצאתי את השיטה, מצאתי את עצמי בשיטה. דברים שאני כבר חושבת כותבת יוצרת עושה מאמינה, כאמנית וכאדם בעולם, הם לב ליבה של השיטה, גם ברוח של הדברים וגם בפרקטיס. העיסוק בהתמקדות הוא למעשה המשך ישיר לעיסוקי ביחסי נפש-גוף-תודעה-שפה. בהתמקדות מצאתי בית. ובתוך כך האישה שאני והאמנית שאני הן חלק בלתי נפרד מהמלווה שאני.
אז ההגיון הפנימי של המפגש כמו הסתובב על צירו - בטיפול הזרקור מופנה אליכם. ואז מתקיים איזה אור חוזר ביני לבינכם כשאני משמשת כמַרְאָה (המשך ישיר לעיסוק שלי במַרְאָה ביצירה שלי "אגנוסטיקה").
וזהו, אני במקום רגשי אחר עכשיו, יותר שלם עם עצמו. והעיסוק הטיפולי הוא לא במקום העשייה האמנותית, אלא כחתיכה גדולה שהצטרפה להרכיב את הפאזל המשונה והמשתנה שהוא אני. וכך גיליתי שגם כשאני מטפלת, אני אני עצמי.
מטופלות שלי עוברות תהליכים משמעותיים ועוצמתיים. הן מתחברות ל"אני" הגולמי שלהן, למשאבים שלהן, לטוב העמוק הפנימי שלהן, לבטחון שלהן, לאינטואיציה שלהן ולמשהו אוניברסלי גדול מהן. הן חוות הקלה פיזית ורגשית. זכות אדירה עבורי ללוות אותן. כל כך יפה וקיומי לראות את התהליכים האלה קורים לנגד עיני. ובכל בגופי. כשאני מכוונת אותן להרגיש בגוף, אני תמיד תמיד תמיד עושה זאת בעצמי...
מאחלת לעצמי להמשיך ולטפל, מאחלת לכם למצוא את דרכם אלי :) מוזמנות לעבור איתי תהליך מעמיק של טיפול בהתמקדות.
כתבתי את הוידוי הזה לראשונה בפייסבוק שלי, מוזמנות להגיב שם, להיות בקשר, לעקוב. הנה לינק לפוסט ההוא
コメント