בטוק שואו שמתנהל אצלי בראש עלתה השאלה האם אפשר להתמלא. האם הכלי הזה שהוא אני - לא אני אישית, אלא "אני" כרעיון, אני כלשהו - יכול להגיע לרוויה, או שמא תמיד יש איזה סדק, חרך, אותה שריטה שגם עושה אותי/ אותך/ אותו/ אותה מה ש"אני".
ואז שמעתי ברדיו את המשפט של קהלת: "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא", התרגשתי והדמעות שלי הצטרפו אל הנחלים המצטרפים אל הים ועדיין איננו מלא. חוסר האפשרות להתמלא הוא בילט אין בקיום האנושי והעל-אנושי והקדם-אנושי והפוסט-אנושי. אפילו היום לעולם אינו מלא.
ביום שבו יהיה מלא - לא יהיה רווח, ריק, אין, ולא תהיה תנועה. ואולי אפשר לקרוא את זה כך: אם משהו מלא בעצמו כנראה שהוא על סף סוף של עצמו.
אותו סדק או שריטה או שבר שעושה אותנו מי שאנחנו - אותי מי שאני, אותך מי שאתה - הוא ספציפי. ועל כן גם הריפוי, בהכרח, ספציפי. כפי שכל כלי שנשבר לא מגיע עם הוראות תיקון או הרכבה, אלא יש דרך מיוחדת, ספציפית, לעשות זאת, מתוך מבט ושימת לב לתוואי השבר. ככה גם הכלי שהוא "אני". ספציפי.
זו הרכבה מחדש, לאו דווקא לצורה הקודמת. ואף מוטב שלא לצורה הקודמת, שכן אולי היא היא הגורם לשבר. אולי היתה צרה מלהכיל את כל מה שמבקש להתקיים בה.
ומכיוון שהמטופל יודע הכי טוב על עצמו ועל השבר שלו, כך ה"מרשם", הדרך לריפוי, נמצאים אצלו במערכת הגוף-נפש שלו, ספציפית.
שיטת ההתמקדות היא דרך להתבוננות פנימית ולעבודה משמעותית עם הכלי ה"אני", מבלי לכפות על המטופל מודל או סכמה או אידיאל. מוזמנות אלי לתהליך טיילור מייד. אני מקבלת בקליניקה הביתית שלי ביפו.
Comentários