top of page

לטפל כמו ליצור

להיות אמן זה לא מקצוע. לא כי זה לא מפרנס, אלא כי להיות אמן זו דרך חיים. זה סטייט אוף מיינד. מעשה האמנות לא מתחיל ונגמר בזמן חזרה או בזמן הופעה. זו מהות. זה פרקטיס. זה תהליך שנמזג לתוך תהליך שנמזג לתוך תהליך. ומכל תהליך כזה נולדים תוצרים שאפשר לחלוק אותם ומיומנויות שאנחנו מסגלים לעצמנו כיוצרים (ואיזה יופי שבעברית "לסגל" זה מלשון "סגולה", כמו לאמץ איכות טובה).


כשפתחתי את הקליניקה - כל אותן מיומנויות שרכשתי בעמל רב כדי להיות האמנית שאני כמו הותמרו כדי להיות גם המטפלת שאני:


זה לעבוד עם עסיס החיים, עם חומרי הרגש, הדמיון, המחשבה והרוח.


זה לפתוח מרחב-זמן-אנרגיה ולהחזיק אותו.


זה להיות על הגבול בין מה שידוע למה שעומד להיות ידוע.


זה להיות צינור, נקי ככל שבאפשרותי.


זה לגעת במשהו אנושי גולמי, לאפשר לו מופע, ביטוי ותנועה קדימה.


זה לבסס אמון ולשלוח את מי שמולי להסתכל פנימה.


זה לבוא סקרנית, קשובה, מדויקת, פתוחה.


זה למצוא חיות וחיוניות גם בתוך כאב. זה נע הלוך ושוב (באופן ניסי!) בין גוף שפה תודעה.


זה להיות מופתעת, בכל תהליך טיפולי כמו בכל תהליך אמנותי, ממנדלה מרהיבה ולא סימטרית בשום צורה, של הקשרים, משמעויות, חיים. ואיך כל אלה בסינכרוניות מופתית מצטרפים ונפגשים.


וכמו שכתבתי כבר באחד הפוסטים כאן בבלוג, כאמנית הזרקור מופנה אלי. בטיפול הזרקור מופנה אליכם ואז מתקיים איזה אור חוזר ביני לבינכם כשאני משמשת כמַרְאָה.


בקליניקה אין פרסים ואין מחיאות כפיים, אבל יש משהו לא פחות מתגמל וטוב.


הטקסט הזה נולד במבט רטרוספקטיבי ביום הולדת שלי ופורסם לראשונה כאן בפייסבוק שלי, מוזמנות להגיב ולעקוב!



Commentaires


bottom of page