רדיקלית

נתחיל מהסוף: עלתה לי מחשבה על האור. האור הרגיל, הלבן. רוֹצָה להיות כמו האור. ככה, פשוטה. אלא שאז נזכרתי שהאור הרגיל, הלבן, מורכב מכל הצבעים כולם, גם אלו שבין לבין, אלו שבני האדם לא השכילו לתת להם שם, כל הצבעים כולם. ועכשיו, שימו לב, זה הולך ככה - אם האור הלבן לא יהיה מוכן לקבל את הבורדו שבו, ווטאבר דאט מינז, מה שזה אומר עבורו – הוא כבר לא יהיה לבן. הוא חייב להכיל את כל המורכבות שלו כדי להיות בפשטות שלו.

ועכשיו מהתחלה: אני שמה לב למשהו בי שרוצה את הדברים פשוטים פשוטים פשוטים. אבל החיים עצמם, כפי שאתם ודאי יודעים, מורכבים מורכבים מורכבים. ואותו רצון ל-פשוט יכול בקלות להדרדר לכדי הרצון "לפתור" עד כדי לסלק, או פשוט להתעלם. וזה מדרון חלקלק ביותר (ברור לנו למה זה מסוכן, כן? חוסר מוכנות לפגוש קושי, כאב, סבל בהכרח יאלץ אותו לצעוק חזק יותר, ועוד יותר חזק, ועוד יותר, בגוף ובנפש, כדי שנשים לב).

הרצון לפשט מגיע אצלי מתוך אמונה אמיתית עמוקה בטוב. באמת ובתמים אני מאמינה שאם יש איזשהו אתגר, קושי, משבר ועדיין לא הבנו למה מגיע לנו כל זה* – זה אך ורק כי אנחנו עדיין מצויים בתוכו. אם עדיין לא הבנו את השיעור זה כי אנחנו עדיין מצויים בתוך השיעור. ואם הגיע השיעור אז כנראה שאנחנו בכיתה, בשלב המתאים, של השיעור...

אז משהו בי תמיד אומר "יהיה בסדר" במין אופטימיות רדיקלית שכזאת. ובינתיים חובה עלי לענות לו "נכון. אבל כרגע (גם) לא בסדר. אני מרשה לעצמי להיות לא בסדר. אני מוכנה לכאוב. אני סומכת על עצמי ועל הגוף שלי". וככה, לאט לאט, מרחיבה ומעמיקה את יכולת ההכלה. אם ארשה לעצמי להיות בתעצומות הכאב אוכל גם להיות בתעצומות ההתעלות והשמחה**. האופטימיות הרדיקלית עושה מקום לקבלה רדיקלית שבתורה עושה מקום למה שמגיע באשר הוא מגיע.

ויש כאן תנועה קריטית חמקמקה, אותו סוגריים הנ"ל שאומרים "גם". כי בעצם תמיד גם קצת טוב, גם כשמאוד רע, והם חייבים לשכון יחד, וזו ריקוד עדין שבו הם מכירים זה בזה, ובספקטרום האינסוף-מימדי הנפרש ביניהם...

הרהורים למרחיקים:

*"מגיע לי יותר טוב מזה" או "לא מגיע לי כל הטוב הזה" - ייתכן שאלו שני צדדים של אותו מטבע מבולבל, ייתכן שהכל מגיע לנו במדויק. או במילים אחרות, זו הכיתה של זה השיעור.

**חברה הזכירה לי לאחרונה שאמרתי לה את המשפטים האלה, ממש כך, בשיחת זום לפני שנתיים וזה די הפתיע אותי שכבר אז הבנתי את זה. יש מצב שאני מסתובבת תמיד סביב אותם צירים, בניסוחים שונים, מזויות שונות. יש מצב שכולנו, כל אחת עם הצירים שלה.

הפוסט הזה פורסם לראשונה בפייסבוק שלי, מוזמנות לעקוב מקרוב...